קלטתי שאני קצת שקרנית.
אולי לא שקרנית, אולי מניפולטיבית זה יותר נכון.
בעצם מה זה קצת שקרנית?
תנו לי לתקן את עצמי ולקחת אחריות - אני שקרנית!
לא רציתי להגיד לו את האמת כפי שהיא כי זה היה מכאיב לו. לא רציתי שידע את האמת כי לא רציתי לפגוע בו. לא רציתי להגיד לו שפגשתי מישהו מדהים ושאני מתרגשת לפגוש אותו, שאני מתאהבת בו... קשה לשמוע את זה. אז פשוט שיניתי קצת את האמת. לא אמרתי את זה בדיוק ככה. הקטנתי, שיפצתי, עיקמתי איך בנוח לי. המעטתי ברגשות שלי, סיפרתי פחות ממה שהיה, אמרתי לו "זה בקטנה, לא משהו רציני" כשידעתי שזה מאוד רציני.
למה אנחנו עושים את זה?
אנחנו מתרצים לעצמנו שאנחנו רק מנסים להגן על הצד השני. אבל האם זו האמת? האם אנחנו באמת כל כך מתחשבים ואדיבים שאנחנו בוחרים איזו אמת לספר? האם אנחנו מספרים את מה שהצד השני רוצה לשמוע? האם זה מתוך אהבה לאחר, או אהבה לעצמנו? האם באמת אנחנו שמים את בן הזוג שלנו קודם?
לאט לאט הוא קלט את השקרים שלי, ומלכתחילה הייתה לו בעיה של אמון, אז זה לא עזר בכלל. הוא הרגיש את השינויים שלי בטון, את ההתפתלויות הקטנות, את הסטת הנושא למשהו אחר. הוא היה מאוד רגיש וחכם ותכלס לא היה קשה להבין שאני לא אומרת את כל האמת. הוא קלט שאני לא 100% כנה איתו.
לקח לו זמן, אבל הוא קרא לי בשקרים שלי. הוא העמיד אותי מולם וכבר לא האמין למילה שאמרתי. ובצדק... אם זה היה הפוך, כנראה שלא הייתי מאמינה לו.
ואז במקום הזה, שם בדיוק, נכנסנו לבור עמוק, שממנו מאוד קשה לצאת.
בעצם שיקרתי ועיוותתי את האמת כדי לחסוך מעצמי את ההתמודדות עם האשמה שאני גורמת לו לכאב. לא באמת סמכתי עליו שיוכל להתמודד ובכך הקטנתי אותו מאוד. וזה לא היה לו נעים בכלל. לא הייתי מסוגלת להתמודד עם הרגשות שלי על הכאב שאני גורמת לו ולכן אמרתי את מה שאמרתי. אנוכיות לשמה! אין מילה אחרת לזה. אין תירוצים ואין פירושים ואי אפשר לברוח מזה. זה נקרא פשוט אנוכיות.
ברגע שיש אנוכיות בקשר זוגי אינטימי, לא יכולה להיות אהבה. ברגע שאני חושבת רק על עצמי, יש בעיה, כי הצד השני תמיד נפגע.
הבעיה העיקרית שלי הייתה שלא יכולתי להפסיק. אחרי 7 שנים ביחד, רק שנינו, נפתחה לי הדלת ולא יכולתי לחזור אחורה. לא ראיתי אותו, לא ראיתי את הזוגיות שלנו, ראיתי רק את עצמי דרך הדלת ל"עולם טוב יותר". עשיתי הכל כדי להמשיך ולפתוח את הדלת. לחצתי ושיקרתי, רק שתהיה לי אפשרות לעוד ריגוש קטן.
ומה זה בעצם אומר? שאני לא מספיק יודעת להתמודד עם רגשות עוצמתיים כמו תשוקה, קנאה וכעס. לא היה לי מושג מה לעשות כשאני מרגישה כל כך הרבה בבת אחת. עשיתי את מה שיכולתי וניסיתי לקבל את מה שרציתי. קצת כמו ילדה קטנה ומפונקת.
שלא תבינו, אני לא כועסת על עצמי ולא מתחרטת על מה שהיה. כבר סלחתי, העברתי, זה מאחוריי. אבל זו האמת, זה מה שקרה. אני לא איפה את זה כדי שזה יישמע סקסי. זה לא. פשוט ילדה קטנה ומפונקת.
מאז התבגרתי. היום אני מבינה שפעלתי ממקום חלש וכואב. היה לי חסרה כל כך הרבה אהבה - מבן הזוג שלי, והכי הרבה מעצמי. לא באמת אהבתי את עצמי ולכן לא יכולתי לאהוב אותו ולחשוב על שאני פוגעת בו. זה נשמע אכזרי - לשקר ולרמות. אבל זו האמת. בסופו של דבר כל מה שחיפשתי זו אהבה.