נכון, אני בקשר פתוח. אני חווה מקרוב מאוד את כל הקשיים והאתגרים שבזה, אבל גם נהנית מאוד מהסיפוק והריגוש. אבל מה שבאמת מפריע לי זה שהרבה אנשים פשוט לא מבינים משהו מאוד חשוב - אנשים לא מבינים את הקונספט של דחיית סיפוקים וזה משתגע אותי. זה נראה כאילו לאנשים אין את האפשרות הזאת בעולם הא-מונוגמיה. נראה שהרצון להשיג, לחוות, להתענג, באים לפני הזוגיות שלהם. אין מעצורים, אין אפשרות רגע לחשוב שוב, אין סבלנות ובטח שלא לוקחים צעד אחורה.
אנשים כל כך מזוהים עם המילה הזאת "פוליאמוריה" שהיא הופכת לחלק ממי שהם והם לא מוכנים לאבד את זה. זאת בעיה רצינית. כי להיות ביחסים פתוחים, ולא משנה איזה, דורש המון תשומת לב וגמישות. ברגע שנתקעים על מילה או על זהות כלשהי בעולם הזה, אי אפשר לזוז מזה ואז פוגעים אחד בשנייה. פולי זו רק מילה, זה לא מי שאתם! גם אני לא מבינה איך אפשר להיות פולי. או שיש לך יותר ממערכת יחסים אחת או שלא. איך זה שאם יש רק קשר אחד, אתה עדין פוליאמורי? אם נפרדת מהחבר ונשארת עם בעלך, איך את פוליאמורית? אבל אנשים מגדירים את עצמם ככה, אולי כדי להיות שייכים, אולי כדי להיות מיוחדים, אולי כדי להרגיש טוב עם עצמם.
אני אתן דוגמא:
קראתי פוסט בקבוצה שאני חברה בה (וזה לא הפוסט הראשון בסגנון) שהגבר מאוד מתלבט מה לעשות, כי אישתו מאוד מתקשה עם מה שהוא עושה. רגע... לא הבנתי? אם אשתך מתקשה, בוכה, רע לה, מה אתה עושה? אתה ממשיך? זה פשוט לא יאמן לדעתי. תן לי לעזור לך - אתה לא ממשיך! אתה עוצר הכל ומתייחס לאשתך! לכמה זמן שהיא צריכה!
אני הייתי שם, במקום הזה שאי אפשר לעצור, אי אפשר לחזור אחורה, אי אפשר לסגור בשום צורה. אני הייתי שם כשהאקס שלי אמר לי "קשה לי" ואני לא התייחסתי אליו. הייתי כל כך עסוקה בעצמי שלא יכולתי לראות אותו. מה שהייתי צריכה לעשות זה מה שעשיתי עם עידן שלי כשהוא אמר לי שקשה לו- לעצור, לנשום ולהגיד לו "אני לא רוצה לעשות שום דבר שפוגע בך, אתה במקום הראשון".
אנשים כל כך נסחפים לתוך העולם המפתה הזה של תענוגות ומין וטירוף חושים, שהם שוכחים את מה שיותר חשוב מהכל - המשפחה שלהם. הגרעין הקטן שלקח להם כל כך הרבה זמן לבנות, צריך תמיד להיות במקום הראשון. אני יודעת כמה זה קשה לוותר כל הריגוש הזה, אני יודעת מה זה שהלב נשבר כי אי אפשר להיות עם מי שאוהבים, אבל יודעים מה, זה הסיכון בלפתוח את הקשר. הסיכון הוא שהלב שלך ישבר ויהיה לך ממש קשה. אבל אחר כך, הסדק מחלים וחוזרים הביתה, אל המשפחה, אל האהבה.
נכון, יש בחוץ המון פיתויים, יש אפשרויות אינסופיות לאהבה וריגושים, אבל זה הכל בחוץ. מה שחשוב זה בפנים!
היקשרות למילה, לזהות, לאדם אחר, גורמת לנו המון סבל. האגו נתפס על משהו ומשכנע אותנו שזה חלק מאיתנו. אבל במציאות, זה לא. אנחנו מי שאנחנו, בני אדם נפלאים ואהובים בלי קשר למערכות היחסים שיש לנו, למספר שמראה חשבון הבנק שלנו, למקומות שהיינו בחו"ל או אם אנחנו חזקים, חלשים, נמוכים או גבוהים. עצם היותנו בני אדם עושה אותנו הכי טובים שיש. שאר הדברים, הם בחוץ, הם לא קובעים מי אנחנו באמת.
גברים יקרים, תהיו בני זוג טובים ותהיו קשובים לבת זוג שלכם. אם קשה לה מאוד, כנראה שאתם עושים משהו לא נכון או מהר מידי. לעצור ולוותר זה רק כרגע ולא אומר שזה מה שיהיה לתמיד. תנו לה את תשומת הלב שמגיעה לה, את האהבה שהיא כל כך רוצה ואת הזמן והסבלנות שהייתם רוצים לקבל בעצמכם. היא יותר חשובה מכל בחורה, אהבה או חוויה חדשה. היא המשפחה שלך ואתה המשפחה שלה, אל תשכחו את זה אף פעם!