כמעט 9 שנים שהיינו ביחד. זו תקופה מאוד ארוכה שלא מביישת אותי בכלל.
היינו ילדים בני 22 ומצאנו אחד את השנייה ולא רצינו לשחרר. מה ידענו על זוגיות? כמעט כלום. חשבנו שרק אהבה זה מספיק. אבל זה לא מספיק. לזוגיות טובה ובריאה צריך תשומת לב, כנות, יכולת לתקשר, הרבה אנרגיה וסבלנות.
אחרי 7 שנים ביחד התחלנו לדבר על לפתוח קצת את הקשר. רק הדיבור על זה היה מרענן ומרגש. אבל גם בזה לא הבנו כלום.
היו לנו כמה מפגשים עם בחורה מתוקה שהייתה חברה שלי אבל לא מעבר לזה. ואצלי בפנים בערה התשוקה! רציתי מישהו חדש, רציתי את הריגוש, את הפרפרים בבטן שכל כך אהבתי וחסרו לי.
דיברנו על זה אבל לא לגמרי, לא בכנות מלאה. הוא לא שיתף אותי בפחדים שלו ואני לא הוצאתי את התשוקות האמיתיות שלי. שנינו שמרנו טוב טוב את השדים שלנו בפנים.
הוא לא הרגיש כמוני - הוא לא רצה מישהי אחרת. הוא לא היה מסרב אבל לא הייתה לו תשוקה עוצמתית כמוני. אז לחצתי ולחצתי ובסוף הוא נכנע. הוא אפשר לי לפגוש מישהו שממש רציתי. ובאמת שלא היה יותר מידי. היה דייט, הייתה נשיקה. ואני הייתה מעננים. חזרתי הביתה כל כך מרוגשת, ממש מעופפת. חזרתי מנותקת לגמרי. הייתי כל כך מרוכזת בעצמי שלא שמתי לב כמה קשה לו.
כשחזרתי הביתה וסיפרתי לו מה שקרה, הוא נשבר. גם ככה הייתה לנו בעיה של אמון. גם ככה הוא היה שם לי מבחנים והייתי נכשלת בכולם. לא היה לי סיכוי מלכתחילה. אז תוסיפו את זה והנה לכם שיברון לב.
"אני לא יכול יותר, אני רוצה להיפרד".
ככה, פשוט.
הדבר הכי גרוע שיכול לקרות? הסיוט הכי נורא של כל מי שחושב לפתוח קצת את הקשר?
זה נשמע ככה ואני לא אוסיף לגבי הפרידה כי זה כבר נושא אחר, אבל חשוב לי להגיד שלא נפרדנו כי פתחנו את הקשר. היו לנו ים בעיות לפני כן. היו לנו המון קשיים שלא התמודדנו איתם כי פשוט לא ידענו איך. זה רק היה הקש ששבר את גב הגמל. זה הכל.
הסיפור שלי לא נועד להפחיד אתכם, שאם תפתחו את הקשר אז אתם עלולים להיפרד. ממש לא. הסיפור שלי הוא בעצם על כמה חוסר מודעות וחוסר כנות בקשר הזוגי שלנו, פוגע בהתפתחות שלנו כיחידים וכזוג. הרצון הזה לברוח מהתמודדות קשה, מאתגרים בתקשורת, מהפחד להיות לבד ומהכעס שנצבר לאורך השנים, זה מה ששבר אותנו בעצם.
בקשר החדש שלי הבטחתי שלא אחזור על אותן טעויות. לא אשקר. לא אסתיר. לא אטאטא מתחת לשטיח. יש בעיות אז מדברים עליהם ומציפים אותם. אולי לא פותרים הכל אבל לפחות הם במודעות של שנינו.
היום אני אומרת הכל! גם אם נורא קשה לשמוע. כנות רדיקאלית אני קוראת לזה. לדעתי, רק ככה אפשר להיות באינטימיות אמיתית. רק ככה יש אהבה אמיתית שיכולה לעמוד בסופות ובהוריקנים שהחיים מביאים.
היום, אם אני כועסת, אני אומרת שאני כועסת. אם אני מתוסכלת, אני צועקת את התסכול שלי. אם אני עצובה, אני נותנת לעצבות שלי מקום. אם אני מיואשת, אני משחררת את הכל החוצה. אני דואגת לשתף ולדבר כמעט על הכל. ואני אומרת "כמעט" כי לא צריך הכל להוציא. יש דברים שאני רוצה וצריכה להתמודד לבד.
בדיוק אתמול הייתי בדאון רגשי כזה, נכנסתי למוד ילדה קטנה (כזאת שמשתטחת בקניון על הרצפה ורוקעת ברגליים בידיים וצורחת ובוכה), התכרבלתי למצב עוברי ופשוט הוצאתי את כל התסכול שלי החוצה. אמרתי לו את הדברים הכי גרועים שאני חושבת עליו ועלי, מה שהייתי רוצה לעשות עכשיו ומה הייתי רוצה לעשות אחר כך, נחרתי, בכיתי, נזפתי, התפנקתי, מה שתרצו, אני עשיתי. זה היה בערך חצי שעה. ואחרי זה שכבתי מותשת, כי התשתי את עצמי, והרגשתי הקלה אדירה. ויודעים מה עידן עשה? הוא רק היה שם. חיבק אותי, תמך בי. לא נכנס איתי לוויכוחים, לא לקח את זה אישית, לא נתן לאגו שלו מקום. רק הקשיב, ענה על מה שיכל לענות, הגיב על מה שהיה צריך להגיב, והשאר נתן לי להוציא מהמערכת ולהירגע. איזה גבר מדהים. ממש "החזיק את המרחב" כמו שאומרים. הוא לא נתן מקום לילד שלו לצאת, זה לא היה הזמן והמקום. הוא נתן לילדה שלי להביע את עצמה כמה שהיא רוצה. זה מאוד מרפא ומשחרר. במקרים אחרים, אני אשאיר את הילדה שלי בפנים ואלבש את כובע האמא ואתן לילד שלו להתפרע קצת. חילופי תפקידים מושלם.
חבל שלא היה לי את זה עם האקס שלי, כנראה שהיה מסתיים אחרת... אבל, לא בוכים על חלב שנשפך, נכון? מה יש לעשות עכשיו? רק ללמוד להבא, זה הכל. כי קשר אחד הסתים כדי שקשר אחר יוכל להתחיל. אלה החיים.
אתם יודעים גם מה עוד הבנתי - אני לומדת שיעורים קשים רק בגלל שאני מאוד אמיצה. אני לא מתיישבת ללכת אחרי מה שאני רוצה, אני תמיד מקשיבה למה שהלב רוצה, אני שמה את עצמי פתוחה וחשופה להרבה אנשים, ומה לעשות, אני נפגעת. הרבה. אבל לא הייתי מחליפה את זה בשום דבר אחר. האושר שיש בתוכי עצום ואני לא מפחדת להיפגע. אני לא מפחדת להיפגע!