הייתה לי שיחה עם בחורה מקסימה לגבי היחסים הפתוחים. סיפרתי לה שאני גם נפגשת עם גברים אחרים לבד. סיפרתי לה שאני רוצה קשר ארוך עם מישהו אחר ולא סתם סטוץ. סיפרתי לה שעוד אהבה יהיה חלום.
היא מיד הופעתה והאמרה "אין בעיה להיות עם מישהו אחר, אבל בלי רגשות, נכון?"
היא לא הראשונה שאומרת לי את זה. היא לא הראשונה שמופתעת מהפתיחות הטוטאלית של הלב ביחד עם הגוף.
היא לא הראשונה שחושבת שאפשר להיות עם מישהו אחר אבל לא לפתח רגשות, לא להתאהב.
האם זה בכלל אפשרי? לשלוט ככה ברגשות שלך? לפגוש מישהו ולהחליט "בו אני לא מתאהבת", מי יכול לעשות כזה דבר?
אז קודם כל, אני לא מבינה איך אפשר שלא לפתח רגש כלשהו כשנכנסים לאינטימיות ולמגע מיני עם מישהו אחר. אי אפשר להפסיק את הרגש, להפסיק את פעילות הלב לפי בקשה או דרך מחשבות. אי אפשר לעשות את זה. ללב יש קצב משלו, לראש יש קצב אחר.
דבר שני, אני מבינה שיש פחד לפתח רגשות למישהו אחר, מישהו שהוא לא הבן זוג והשותף לחיים. מפחיד להתאהב במישהו, להרגיש את הצורך העז להיות איתו כל הזמן, להרגיש המון ובעוצמות למישהו אחר כשאת חיה עם בן הזוג שלך. זה כמו סוג של בגידה, נכון? איך אני יכולה להיות איתו לחשוב על מישהו אחר?
אבל מה זה הפחד הזה בעצם?
האם הפחד הוא למצוא מישהו מתאים יותר מבן הזוג שלי?
האם הפחד הוא שהמישהו הזה ייתן לי את כל מה שאני צריכה? את מה שאין לי בבית?
האם הפחד הוא שאני ארצה אותו יותר מאשר את מה שכבר יש לי?
הפחד הזה חברים, הוא הפחד מהשוואה.
למה בכלל צריך להשוות? למה לחשוב בצורה של זה או האחר?
למה או או, כשאפשר גם וגם.
לדעתי אהבה היא בלתי נגמרת ואינסופית. אני יכולה לאהוב את בן הזוג שלי, את אמא שלי, את החברה הכי טובה שלי, את החתולה שלי, את הפסטה שאני אוכלת וגם את ההמבורגר או עוגת השוקולד. למה אם אני אוהבת משהו אחד, זה מוריד מהשני? ההיפך - אהבה למישהו אחר, רק מגבירה את כמות האהבה בלב לכל השאר. תאמינו לי, מניסיון! הלב נפתח וחווה המון אהבה ורק רוצה לאהוב עוד ועוד את כולם ואת הכל. זה כמו שריר שעובדים עליו בחדר כושר. ככל שעובדים עליו יותר, הוא מתחזק יותר וגדל יותר. ככה זה השריר של הלב, השריר של האהבה.
כשאני מתאהבת במישהו חדש, אני רק אוהבת יותר את בן הזוג שלי ואת עצמי. אני מקבלת עוד אהבה מבחוץ וככה אוהבת את עצמי עוד יותר ואז יכולה גם לאהוב יותר. אני מרגישה עוד הערכה, אז אני מעריכה את עצמי יותר. אני מודה על המזל שיש לי, אני מודה על ההזדמנות לאהוב, אני מודה על חבר שלי שמאפשר לי כל כך הרבה רגש והתפתחות.
אז למה אהבה היא כזו מפחידה? למה ההתאהבות באחר זה כזה טאבו?
הרי זה דבר נהדר ומעצים.
כנראה שזה מפחיד כי לא יודעים להתמודד עם זה. הרגש מאוד חזק ומציף ואנחנו מאבדים את זה לגמרי.
אז מה עושים? איך לא מאבדים את זה לגמרי?
אולי בהתחלה כן. מאבדים את זה, משתגעים, נשברים, כואבים.
ולאט לאט לומדים. זה ממש תרגול. ככל שאני מתורגלת יותר, ככה קל לי יותר.
זה קורה שוב אבל פחות כואב, ושוב ופחות קשה. עד שלבסוף ההתאהבות כל כך נעימה וקלילה שזה מרגיש טבעי.
אני מאז ומתמיד הייתי אבי מאוהבי - מתאהבת בכל דבר ובכל אחד. ככה אני. אז אני מניחה שהתאהבות בשבילי זה באמת טבעי ואין לי פחד מזה בכלל. אני כן מפחדת מאכזבה. אני מאוד לא אוהבת להתאכזב או כשלוקחים ממני משהו שאני רוצה ואוהבת. וזה קרה, לא פעם ולא פעמיים, קרה לי הרבה פעמים. ותראו מה זה, לא נשברתי! לא מתתי, לא נעלמתי, לא נסגרתי, הכל בסדר. עברתי את זה כמו שעוברים כל דבר בחיים. ומעבר לזה, אני מאחלת לכולם שיעברו את זה, כי רק אחר כך אפשר לאהוב באמת. אהבה כזו שבאה מבפנים מתוך תוכי הנפש ונשארת שם, כמו להבה חמימה בתוך הגוף. האהבה נשארת איתנו לכל מקום שנלך ועם כל אחד שנפגוש, וזו תחושה נהדרת ומופלאה!