בכיתה ה' היו לי שני חברים. במקביל.
הם היו חברים הכי טובים וביחד היינו שלישיה.
נזכרתי בזה לא מזמן, והבנתי שמגיל צעיר מאוד, רקדתי למוזיקה שלי. זה לא היה נראה לי מוזר בכלל. ההיפך, הרגיש לי הכי טבעי בעולם. הרי במילא היינו כל הזמן ביחד.
זכור לי ערב אחד, שהסתובבנו בעיר וחיפשנו מקום לשבת בו שנוכל להיות לבד. איכשהו הגענו לכניסה של בית והתמקמנו בחניה המקורה. שיחקנו משחק כזה של "לגעת בלשון". נגענו ממש בקצה של הלשון ונקרענו מצחוק.
ילדים... כמה תמימות, כמה אפשרויות פתוחות לחקירה ולבדיקה...
נראה לי שזה מה שאני מאחלת לכל הזוגות המתחילים - תפתחו, תשחררו, תחקרו את הקשר הזוגי שלכם ואל תתיישרו לפי הנורמות ואל תתנו לאף אחד להגיד לכם מה מתאים לכם. פתיחת זוגיות וכל קשר א-מונוגמי זה בעצם חקר של עצמך, חקר של הזוגיות, חקר של החיים.
בהתחלה של החקירה יש המון התנסויות חדשות - פעם ראשונה לדבר על זה, פעם ראשונה להיות יותר משני אנשים במצב אינטימי, פעם ראשונה במפגש עם עוד מישהו או עוד זוג, פעם ראשונה לריב על זה, פעם ראשונה להתכתב עם מישהו אחר, פעם ראשונה שלא מסכימים עם מי להיפגש, פעם ראשונה להיות מתוסכלים מחוסר ההרמוניה, פעם ראשונה להתרגש כל כך שהלב יוצא מהמקום. כל כך הרבה חוויות ראשונות. חלקן טובות וחלקן פחות.
יש זוגות שפותחים את הקשר אחרי הרבה שנים שהם רק שניהם ביחד וזה מאוד מאתגר. יש כאלה שמתחילים את הקשר פתוח ובונים אותו קצת אחרת. אבל בכל קשר זוגי, יש שני אנשים שחווים מלא דברים בפעם הראשונה ביחד.
עידן פעם אמר לי "כדי לעבור את הכאב, צריך לעבור דרכו". אין קיצורי דרך, אין מעקפים. מי שלא עובר דרך הכאב נשאר במקום של חשש ופחד תמידי. אבל ברגע שעברת דרך הכאב, כבר אין פחד מהלא נודע והכאב הופך להיות מצחיק. החשש נשאר מאחור ונשאר רק להמשיך קדימה, אולי לכאב הבא. אבל עם הכאב, מגיע גם עונג, שמחה, התרגשות והתעוררות. כי בלי חושך, אין אור. בלי כאב, אין עונג. בלי רע, אין טוב. בלי שנאה, אין אהבה.
היו לי הרבה חוויות ראשונות עם עידן. חוויות שקשורות למיניות, תקשורת, כנות, התמודדות... החלטתי לתת לכם את החוויה הכי כואבת שהייתה לי, מבחינה רגשית. הפעם הראשונה שהתאהבתי בגבר של אישה אחרת:
הכרנו זוג מקסים שגר ממש קרוב אלינו. שניהם צעירים ובלי ילדים, נראים טוב וממש מתוקים, אוהבים לצאת ולבלות עם חברים והכי חשוב סווינגרים כמונו.
הדבר היחידי היה שהם היו "בתולים". כלומר, לא נפגשו עדיין עם אף זוג וגם רק התחילו לפתוח את הקשר. אז היה לנו הרבה יותר ניסיון, אבל זה לא הפריע להם ולא לנו. להיפך, הרגשנו הקלה שהם לא מגיעים עם ציפיות ובקשות.
אירחנו אותם אצלנו והיה חיבור מהרגע הראשון. השיחה הייתה נהדרת, צחקנו ושתינו והיה ממש כיף. ממש ערב נהדר וזורם עם חברים. בשלב מסוים החלטנו שכולנו רוצים להמשיך לחקור מגע אינטימי יותר ועברנו לפינת זולה שלנו (מזרונים וכריות, מתאים לארבעה אנשים). אחרי כמה דקות של ליטופים ונשיקות, הרגשנו שמשהו תקוע והחלטנו ללכת לחדרים נפרדים.
פעם ראשונה שלי ושל עידן בחדרים נפרדים בצורה כזו החלטית ומודעת. בשבילי זה היה גילוי! היה פתאום כל כך משוחרר ועוד יותר אינטימי. כי מארבעה אנשים עברנו להיות רק שנינו, וזה הרבה יותר נוח.
סיימנו את הערב עם חיוך גדול. לא הספקנו כל כך הרבה לעשות מבחינה מינית, שזה טוב. לקחנו את זה לאט לאט. אבל כולנו היינו שמחים על המפגש ושמחים שהכרנו חברים חדשים.
לא יכולנו לחכות למפגש הבא וקבענו אחרי שלושה ימים להיפגש שוב. הפעם כבר ידענו שאנחנו רוצים חדרים נפרדים וזה מה שעשינו מהתחלה. עידן הלך עם האישה לחדר ואני נשארתי בפינת זולה עם הגבר. היה כל כך כיף. מיד הרגשתי חיבור וקירבה ופתיחות. דיברנו הרבה ונגענו הרבה. היה מכשף. הראש היה מסוחרר, בבטן פרפרים ובכל הגוף זרמים ורטטים. זה בדיוק מה שרציתי.
מראש, אני ועידן החלטנו שאני לא שוכבת איתו, עד שהוא לא שוכב עם האישה, כיוון שרצינו ללכת לפי הקצב של האיטי ביותר, וזו הייתה האישה. זה מה שאנחנו עושים בדרך כלל - תמיד בקצב של האיטי ביותר בחבורה.
אחרי בערך שעה הם יצאו מהחדר, שמחים ומאושרים וכולנו עשינו אתנחתא קצרה להתרעננות. בזמן הזה התעניינתי עם עידן איך היה ומה היה והוא אמר שהכל מצוין ושהם שכבו.
תמימה שכמוני, חשבתי שזה סימן מעולה ושעכשיו גם אני אוכל להיפתח עם הגבר ולשכב איתו. מיד רצתי אליו אמרתי לו "הם שכבו, עכשיו גם אנחנו יכולים". לא חשבתי לעצמי כמה העניין הזה רגיש להם. לא הבנתי מה המשפט שאמרתי עשה. מייד הגבר נהיה חיוור. התחיל למלמל לעצמו ולא הצליח לתפקד. הצעתי שידברו או שנעשה טיול בחוץ, וכלום. הוא נכנס לפאניקה. הוא ברגע התרחק ממני קילומטרים. נראה לי שהוא הבין מה זה אומר שאישתו הייתה עם מישהו אחר. שזה כבר לא תיאורטי, זה באמת קרה. אחרי כמה דקות הם כבר הלכו ואנחנו נשארנו מופתעים ומאוכזבים.
אני יכולה להגיד, שמשני המפגשים עם אותו גבר, באמת התאהבתי. הרגשתי חיבור מיוחד והיה לי נהדר. ובגלל זה היה כל כך קשה כל הסיפור אחרי - הם נכנסו לריב מטורף ודיברו על פרידה. אחרי 9 שנים ביחד הם רצו להיפרד. הם הסבירו לנו שיש להם בעיות אמון ושהמפגש הציף המון בעיות שהיו להם בקשר. כמובן גם כדאי שלא נתראה יותר.
והלב שלי נשבר. כל כך רציתי שזה יעבוד. כל כך רציתי שנמשיך להיפגש. ובכזו קלות, כמו שהגיע, זה הלך.
בכיתי. כעסתי. האשמתי. ובסוף פשוט הבנתי "זה מה יש". זה לא קשור אלי ואני עשיתי את הכי טוב שידעתי. השאר זה "מן אללה".
לקח לי כמה חודשים להתנער מהמקרה הזה. ללב שלי לקח זמן להחלים ולשכוח את האכזבה הגדולה. עידן היה שותף מלא לרגשות שלי והיה סבלני ומבין את ההפסקה שאני צריכה. בעצם, חזרנו להיות סוג של סגורים לתקופה קצרה. זה מה שהייתי צריכה. וגם אחרי שעבר לי, החזרה לעולם הסווינגרס היה הדרגתי ואיטי.
הבנו כמה דברים מהסיפור הזה. הדבר הראשון הוא שלא מתאים לנו חדרים נפרדים עם "בתולים". זוגות כאלה שרוצים להיות ביחד ולא יכולים להיפתח זה לצד זה, זו בעיה. יש שם משהו לא מספיק פתוח.
הדבר השני שהבנתי, זה שהתאהבות זה נהדר אבל להינות מהרגע, לחוות אותה כשהיא נמצאת ולהתענג על התחושה. אחרי זה, אין לדעת מה יקרה. אין לדעת אם נפגש שוב, אין לדעת אם נחוונ שוב אחד את השניה.